מייסדי וראשוני בנימינה
המושבה בנימינה שוכנת למרגלות הר הכרמל, דרומית לזכרון יעקב וצפונית לפרדס חנה .קרויה על שם הנדיב הידוע, הברון בנימין אדמונד דה–רוטשילד. אדמות האזור נרכשו ע"י הברון בתחילת המאה ה-20 כשבחזונו ראה הברון רצף מושבות יהודיות בין חדרה לזכרון יעקב.
בראשית 1914 התיישבו בשוני 10 "גדעונים" - בני איכרים מזכרון יעקב המועסקים ע"י יק"א בעיבוד האדמה ושמירתה. הם קראו למקום "גבעת בנימין". במקום התגוררו אף פועלים שעסקו בעיקר בסלילת הדרך מזכרון לשוני. מלחמת העולם הראשונה לא היטיבה את מצבם והקבוצה התפרקה. רק בודדים נשארו לעבד את האדמות ולשמור על הקרקע עד תום המלחמה.
בעת ביקורו באזור, לפני המלחמה, אמר הברון :"פה אני רוצה ליצור ישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים" .תוכניתו זו, כפי שהביע אותה, החלה לרקום עור וגידים עם סיום המלחמה.
המושבה בנימינה שוכנת למרגלות הר הכרמל, דרומית לזכרון יעקב וצפונית לפרדס חנה .קרויה על שם הנדיב הידוע, הברון בנימין אדמונד דה–רוטשילד. אדמות האזור נרכשו ע"י הברון בתחילת המאה ה-20 כשבחזונו ראה הברון רצף מושבות יהודיות בין חדרה לזכרון יעקב.
בראשית 1914 התיישבו בשוני 10 "גדעונים" - בני איכרים מזכרון יעקב המועסקים ע"י יק"א בעיבוד האדמה ושמירתה. הם קראו למקום "גבעת בנימין". במקום התגוררו אף פועלים שעסקו בעיקר בסלילת הדרך מזכרון לשוני. מלחמת העולם הראשונה לא היטיבה את מצבם והקבוצה התפרקה. רק בודדים נשארו לעבד את האדמות ולשמור על הקרקע עד תום המלחמה.
בעת ביקורו באזור, לפני המלחמה, אמר הברון :"פה אני רוצה ליצור ישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים" .תוכניתו זו, כפי שהביע אותה, החלה לרקום עור וגידים עם סיום המלחמה.
לשם כך, נבחרו בקפידה ע"י פקידי הברון 30 מתיישבים ראשונים בני איכרים מיהודה, מזכרון יעקב, מחדרה, מאזור טבריה והגליל העליון ובוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל וכן פועלים ומשוחררי הגדוד העברי ובעלי הון. אליהם הצטרפו מתיישבים שסיימו לימודי חקלאות בקליפורניה ומתיישבים שהוכשרו בהולנד. מאוחר יותר נוספו 4 משפחות הבורג'אים עם אדמותיהם. המתיישבים עסקו במגוון ענפי החקלאות והתגוררו משך 3 שנים (1919-1922) בשוני ובזרעוניה, בטרם עברו למגורי הקבע.
בנימינה הייתה חידוש בולט בהתיישבות, שכן מבעוד מועד נקבע הרכב חברתי מגוון, הושקעו משאבים בפיתוח ותכנון: ייבוש ביצות, הנחת תשתיות ומערכת מים, סלילת כבישים ובניית בתי המגורים עוד לפני אכלוסם, מבני משק ומבני ציבור.
30 הבתים הראשונים נבנו ע"י יק"א ובנייתם הושלמה באוקטובר 1922. היישוב נקרא "תל בנימין". חנוכת הישוב נערכה בט"ו בשבט,1 בפברואר 1923, מועד בו נקבע גם שמה הסופי של המושבה –"בנימינה", כשם תחנת הרכבת במקום.
על פי תפיסת הברון של שילוב חקלאות מתקדמת עם תיעוש ויצוא, הוקמו במושבה מפעל לייצור תמציות בושם, רפת מודרנית ומחלבה משוכללת, חוות ניסיונות חקלאיים. יובאו גידולים שונים ובעלי חיים ונעשה שימוש במיכון חדיש לעבודה חקלאית.
תוך שנתיים מנה הכפר 50 משפחות איכרים, כפי שתוכנן מראש ע"י פיק"א. המייסדים התגוררו ברחובות המייסדים, הכרמל, הדקלים, המורה ,הכיכר והחורש.
שמות המייסדים
יהודה ולאה אחיעזר, חיים ורבקה אליוביץ, מרדכי ונעמי אלון-פיקוביץ, שמאי וחיה אלטשולר, אמיל ונעמי אפל, צבי ושושנה אפלבום, ישראל ודינה אריזון, אברהם ונחלה בן עזרא, יעקב והלנה בן צבי,
מאיר ולאה גולדשטיין, יצחק ומרים גנדלסמן, יצחק ושושנה הלפרין, הלל ויהודית הכהן, שמעון וסופי הכהן מאיר ומרים הלמר, מלכה ויהודה הרצנשטין, הרמן ויאדרו, דב וצ'סקה וולמן , משה ושושנה וילדר,
יצחק דוד ואסתר זילבר, יצחק ושושנה זיתוני , אהרון ואלה טיכו, מרדכי וטובה ישורון, אהרון ומרים כהן, מרדכי ויפה כהן, שלמה ומרים כהן, תיאודור ומלכה כהן, אברהם וחוה כהנוביץ, יהושע ובלה כמוני,
ארתור וקטי לוי, בצלאל והדסה לוי, משה ומלכה לידאי, אביגדור וטובה ליכטר, אברהם ורחל ליפין, חיים וסטלה מיכלס, יוסף נחום, יצחק ולאה פולק, אברהם וברבל פיינברג, נתן ושושנה פרידמן , איזידור ויפה סירייסקי, מנחם וחנה צ'ודקוב, אהרון ושפרה צימרובסקי, אביגדור ונטי קלנר, גרשון ורינה קפלן, דוד ורוזה שוורצבארד, ליאון וצילה שוורצבארד, גרשון ורינה קפלן, חנה ויוסף שוחט, מרדכי ומרים שומרוני,ישראל ומרים שמואלביץ ,ישראל ויפה שפירא, אשר ודבורה שצמן.
עובדי ציבור
פנחס גלאס - יו"ר הוועד הזמני, ברוך קיציס - מזכיר היישוב, משה וסרמן - מכונן המים.
מרדכי פיקוביץ אלון, ממייסדי בנימינה, היה ראש המועצה הראשון של המושבה וכיהן בתפקיד בין השנים 1950- 1965. בשנים 1945-1950היה יו"ר מועצת הכפר.
פועלים בבנימינה
בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, פקדו את בנימינה חבורות פועלים וקיבוצים מארצות שונות וממגוון תנועות פוליטיות שעברו הכשרה חקלאית. רובן חיו חיים שיתופיים וראו בבנימינה רק תחנה זמנית. טופלו ע"י המרכז החקלאי של ההסתדרות. חלקם הועסקו ע"י יק"א עוד טרם נוסדה המושבה. עבדו בהכשרת השטחים החקלאיים, בייבוש ביצות כבארה וביצת שוני, בבנייה ובסלילת הכביש מזכרון יעקב לבנימינה.
ניסיונות התיישבות ראשונים של קבוצות פועלים אחדות באום אל עלק, לימים תל צור, לא צלחו ואחרי שנה שנתיים עזבו את בנימינה ועברו הלאה.
במקביל לקבוצות ולקיבוצים הגיעו לבנימינה גם פועלים בודדים שאחדים מהם עבדו באופן עצמאי אצל האיכרים ולנו באוהל או תמורת שכר בחצר האיכר בחדר או ברפת. רוב הפועלים גרו באוהלים, בשוני ובזרעוניה והאיכרים ניהלו משא ומתן עם פיק"א שתקצה מגרש עליו יוקם צריף לפועלים.
עם הקמת המושבה, תבעה יק"א ואח"כ פיק"א מהאיכרים להעסיק רק פועלים עבריים כפי שנהגה ביישובים אחרים. רוב האיכרים התנגדו לעבודה ערבית בכלל ולמעסיקי ערבים בפרט. באספה כללית, החליטו על הטלת סנקציות על איכרים שהעסיקו פועלים ערבים.
בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, פקדו את בנימינה חבורות פועלים וקיבוצים מארצות שונות וממגוון תנועות פוליטיות שעברו הכשרה חקלאית. רובן חיו חיים שיתופיים וראו בבנימינה רק תחנה זמנית. טופלו ע"י המרכז החקלאי של ההסתדרות. חלקם הועסקו ע"י יק"א עוד טרם נוסדה המושבה. עבדו בהכשרת השטחים החקלאיים, בייבוש ביצות כבארה וביצת שוני, בבנייה ובסלילת הכביש מזכרון יעקב לבנימינה.
ניסיונות התיישבות ראשונים של קבוצות פועלים אחדות באום אל עלק, לימים תל צור, לא צלחו ואחרי שנה שנתיים עזבו את בנימינה ועברו הלאה.
במקביל לקבוצות ולקיבוצים הגיעו לבנימינה גם פועלים בודדים שאחדים מהם עבדו באופן עצמאי אצל האיכרים ולנו באוהל או תמורת שכר בחצר האיכר בחדר או ברפת. רוב הפועלים גרו באוהלים, בשוני ובזרעוניה והאיכרים ניהלו משא ומתן עם פיק"א שתקצה מגרש עליו יוקם צריף לפועלים.
עם הקמת המושבה, תבעה יק"א ואח"כ פיק"א מהאיכרים להעסיק רק פועלים עבריים כפי שנהגה ביישובים אחרים. רוב האיכרים התנגדו לעבודה ערבית בכלל ולמעסיקי ערבים בפרט. באספה כללית, החליטו על הטלת סנקציות על איכרים שהעסיקו פועלים ערבים.
מעסיקי הערבים היו בני האיכרים מזכרון יעקב "הבורג'אים" שגרו בבורג' ממערב ליישוב, עד השלמת בתי המגורים שלהם במושבה. נימוקי המצדדים בעבודה ערבית היו ששכר הפועל הערבי נמוך יותר, הוא מיומן יותר ולכן העסקתו כלכלית יותר. כמו כן, הפועלים העברים שראו בבנימינה תחנה זמנית, עזבו את העבודה והמקום ובכך נגרמו הפסדים לאיכר שאיבד פועל מיומן והיה עליו להכשיר עובד חדש לעבודה החקלאית.
הנימוק המכריע לעבודה עברית היה לאומי ציוני. אך היה גם נימוק כלכלי. פועלים אשר לנו אצל האיכר, שילמו שכר "דירה". כמו כן, קנו מצרכי מזון במושבה.
האיכרים החליטו על פשרה - אפשר להעסיק פועלים ערבים בעבודות זמניות וקשות במיוחד.
בשנותיה הראשונות של המושבה, היחסים בין הפועלים לאיכרים היו טובים. היחסים החריפו בשנים 1928-1931. הפועלים דרשו עבודה עברית, מתן זכות לפועלים ותיקים ולמי שהיה רכוש זכות להיבחר לוועד המושבה. היו גם סכסוכים במאבק על עבודה מאורגנת.
עד שנות ה-40, עברו את בנימינה מאות פועלים שבנימינה הייתה עבורם תחנת מעבר לקראת התיישבות קבע, ייסוד או השתלבות בקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. רובם בקבוצות הכשרה ממגוון תנועות פוליטיות. חלקם גרו במבנים ובאוהלים ב"גבעת ההכשרות". חלק מהפועלים היו בין מייסדי שכונת גבעת הפועל.
הנימוק המכריע לעבודה עברית היה לאומי ציוני. אך היה גם נימוק כלכלי. פועלים אשר לנו אצל האיכר, שילמו שכר "דירה". כמו כן, קנו מצרכי מזון במושבה.
האיכרים החליטו על פשרה - אפשר להעסיק פועלים ערבים בעבודות זמניות וקשות במיוחד.
בשנותיה הראשונות של המושבה, היחסים בין הפועלים לאיכרים היו טובים. היחסים החריפו בשנים 1928-1931. הפועלים דרשו עבודה עברית, מתן זכות לפועלים ותיקים ולמי שהיה רכוש זכות להיבחר לוועד המושבה. היו גם סכסוכים במאבק על עבודה מאורגנת.
עד שנות ה-40, עברו את בנימינה מאות פועלים שבנימינה הייתה עבורם תחנת מעבר לקראת התיישבות קבע, ייסוד או השתלבות בקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. רובם בקבוצות הכשרה ממגוון תנועות פוליטיות. חלקם גרו במבנים ובאוהלים ב"גבעת ההכשרות". חלק מהפועלים היו בין מייסדי שכונת גבעת הפועל.
