מחצבה

פתיחתה של המחצבה קשורה לסלילת הכביש לפרדס חנה. לשם השגת החצץ לכביש, נחצבה האבן מאחת השלוחות הדרומיות של הכרמל בתחום בנימינה. כך החל הקשר עם המחצבה שהייתה מאז לחלק בלתי נפרד מקורותיה של בנימינה. תוך זמן קצר התברר כי אבן הדולומיט (סוג של אבן גיר קשה) של המחצבה היא באיכות מעולה ובעלת שימושים מגוונים.

הגרעין הראשון של המחצבה כלל פועלים מקומיים שהתארגנו בכוחות עצמם, בתאום עם פיק"א. העבודה באותם הימים הייתה ידנית, הקידוח בסלע נעשה באמצעות באלמינות (מוט ברזל מחודד) והפיצוצים נעשו באמצעות פתיל. לאחר הפיצוץ הוכנס חומר נפץ בנקבים, גושי האבן שנתקבלו לאחר הפיצוצים רוסקו בפטישים ונגרסו לחצץ, הכל בעבודה ידנית. החצץ הובל ליעדו על גבי חמורים, מלאכה שהתמחו בה עולים מכורדיסטן. לאחר סיום סלילת הכביש, הוחכרה המחצבה למהנדס צוואנגר, שרכש עם הזמן מכונת גריסה קטנה. זה היה השלב הראשון במיכון המחצבה. בהצעת מנהל הבנק למוסדות שיתופיים, ניאותו הפועלים להפעיל את המחצבה בעצמם על אחריותם והקימו לצורך זה קואופרטיב.

את ניהול המחצבה קיבל יוסף דיסטניק ז"ל. הוא ליווה את המחצבה בהתפתחותה וגדילתה עד שהגיע למחצבה משוכללת, ממוכנת ומודרנית מאד. דיסטניק היה בתפקיד זה עד לשנת 1969 כשפרש לגימלאות. המחצבה נמסרה ל"סולל בונה" שהעבירה אותה לרשות חברת הבת שלה "אבן וסיד".

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נזקקו הבריטים לכמויות גדולות של אבן לסלילת דרכים, הותקנה מסילת ברזל למחצבה ואת האבנים העמיסו ישר לקרונות הרכבת. עם קום המדינה, החל השלב הרביעי בתולדות המחצבה. למפעל הובאה מכונת גריסה חדשה ומשוכללת שנחנכה בנוכחות שרת העבודה גולדה מאיר. בהדרגה הוכנס מיכון מתקדם למחצבה. הגיעו פטישי אוויר ומכונות קידול רבות עוצמה. סוג משוכלל ביותר של קרוניות החליפו את החמורים והמריצות. החלו להשתמש גם במשאיות. עיקר העבודה הייתה הגריסה לחצץ. אבן גולמית נשלחה לבניין נמל אשדוד.

בשנים האחרונות מפיקים כ-5000 טון של חצץ ביום. מספר הפועלים נשאר כ-25, הודות לשיטות ההפקה והציוד המתוחכם החוסכים בכח אדם.